הבית שלי

עשיתי דרך משחר ילדותי ועד היותי מעצבת פנים.

ראיתי, טעמתי, למדתי והתמקצעתי והיום אני מרגישה שיש בידיי לא מעט כלים כדי לעשות ולהביא עבורכם את הכי טוב שיש.

בזמן פגישה אני שואלת אתכם מהו בית עבורכם. כדי לתכנן ולעצב בית לפי הצרכים שלכם אני נוהגת לחקור, להעמיק ולתשאל בסקרנות רבה כדי להגיע לחלום, לנוסטלגיה ...לסיפור שלכם.

מה זה בית בשבילי?

מפה הכל מתחיל...זה היה חדר ילדותי.

המון זכרונות יפים היו לי ממנו. התכנון - ניצול המקום לחדר שהפך מסגירת מרפסת, בחירת הצבעים (הפורמייקה המבריקה כיכבה אז בשנות השבעים) והוילונות הפרחוניים שאמא התאימה ותפרה במיוחד... אז עוד בטח לא ידעו לקרוא לזה "הום סטיילינג" וגם לא "הלבשת הבית".

היום אני יודעת שכבר אז זה המשיך לצמוח ולגדול איתי...

החדר הראשון שלי כילדה

תכנון ועיצוב: אבא ואני

נגרות: אבא חזי

צילום: אמא

בילדותי נהגתי לבלות בנגרייה של אבי באחד המושבים הסמוכים למקום מגורנו.

בין ריח הנסורת לרעש המסור החורץ את העץ נהגתי לחפש מסמרים ושברי עצים שאינם בשימוש על רצפת הנגרייה כדי ליצור עבודת אמנות כלשהיא שאמא תתגאה בי.

בין כל כלי העבודה של אבא היה גם פטיש קטן אחד עם ידית עץ קצרה המתאימה בדיוק לכף ידי הקטנה וכך כשאבא היה עסוק במלאכתו, הייתי מעסיקה את עצמי במסמור שברי עץ קטנים על פיסה גדולה של עץ סנדוויץ'.

בחופשות הקיץ הארוכות ומידי פעם בימי שישי כשלא היו לימודים, אבא ואני היינו משכימים מוקדם מאד בבוקר, ונוסעים בפולסווגן הכחולה למושב, לנגריה.

אני זוכרת את אחת הירידות ימינה מן הכביש הראשי לשביל העפר שם היה שער ברזל גדול שאבא היה יורד מהאוטו כדי לפתוח אותו ולאפשר את כניסתנו פנימה.

היינו מחנים מתחת לעץ התאנה הגדול שהפיץ את ריחו הנפלא למרחקים וגם נתן צל בימים חמים ואני ביקשתי בסיום החניה להרים יחד איתו את ההנדברקס...כל כך קטנה הייתי אז...

עץ התאנה האדיב

אח"כ היינו מפלסים דרכנו לדלת הכניסה בין העשבים השוטים לפרחי הבר הצהובים שהגיעו כמעט לגובה כתפיי. הדלת עשויה היתה פח מחליד המכוסה ברשת לולים ישנה.

השדה ליד הנגריה

אבא היה פותח את המנעול והשרשראות היו משמיעות קול מתכת כבד וכשהדלת היתה נפתחת נהניתי לשמוע את קול חריקת הדלת על הרצפה.

הייתי מבקשת לעזור והוא נתן לי רק משימות קטנטנות, בזמן שהיה מסדר את פלטות הסנדוויץ' על שולחן הנגרים הגדול ובוחר פורמייקה להדביק עליהן קיבלתי את משימותיי ברשימה מסודרת על פתק לבן ממחברת הלקוחות שלו:

* לשמן את הברגים בעזרת חתיכה קטנה של נר

* למצוא את העיפרון הנגרים שלו (שתמיד היה מונח על אוזנו הימנית)

* להכין עבורו את המברג הצהוב וכמה צירים לצידו

* לסדר את ארגז הכלים שהיה מתבלגן מפעם לפעם

בצהריים נהגנו לעשות הפסקה ולשבת לאכול את הכריכים, הירקות והעוגיות שאמא הכינה לנו בתוך קופסאות.

אלו היו הדקות הכי שקטות בנגריה, אז יכולנו לשמוע את ציוצן של הציפורים שבאו לבקר ונעמדו על הגג בציפיה שנזרוק להן פת לחם, קרני השמש החמימות נכנסו פנימה מבעד לחריצים ושביל יפה של אור האיר וחצה את הנגריה מהגג ועד לנסורת ברצפה.

כשהמסור החשמלי התחיל לעבוד בחרוש אזניים אבא היה מבקש שאצא קצת החוצה ואני ניצלתי את הזמן לבקר ברפת הסמוכה, לספור שוב את כמות העגלים שנולדו מהפעם האחרונה שביקרתי, לקטוף צרור פרחי שדה לאמא (שהכי אהובים עליה מילדותה שלה) ולחלום בהקיץ בין טבע ושמים כחולים...

ובזמן שחלמתי אני, אבא היה יוצר את מיטב רהיטיו מכל הלב והנשמה.

מידי פעם היה עוצר ומלטף את העץ וכאילו שואל אם טוב לו להיות רהיט כזה, כאילו ביקש את רשותו רגע לפני אם להיות משהו אחר... ותוך כדי גם נפרד ממנו לשלום.

ריח הנסורת ושאריות העץ

כשההכנות הגיעו לקיצן אבא היה מבקש שאחפש במחברת את מספר הטלפון של הלקוח כדי להודיע לו על מועד ההרכבה. אני רק הייתי מתבוננת בו בהערצה ובגאווה אינסופית.

"זה אבא שלי שעשה את המטבח הכי יפה בעולם"! הייתי צועקת שישמעו מעבר לקו...

ההתלוות להתקנות בבית הלקוח לימדו אותי רבות על תהליך העבודה וזמן ההשקעה הנדרש בעשיה הכל כך ממושכת אך גם מאד מתגמלת (בסיפוק רב).

הילדות, הריחות, החוויות, הזכרונות והצבעים שניטעו בי באהבה ואותם נצרתי במשך השנים, גיבשו אותי להיות האדם שאני.

כל מה שאספתי ארוז היום בתרמילי הגדול, אותו אני פורקת שוב ושוב בעבודתי.

את התשוקה, את היצירתיות, את השיתוף, את האסתטיקה ואת החדשנות.

היום, אני קוצרת את פרותיי שלי אחרי שנים בהם צפיתי באבי ומביאה את היידע העצום לידי מימוש

בתכנון ועיצוב ביתם של לקוחותיי.

דירת פנטהאוז שלא תוכננה בה מבואת כניסה.

בשלב התכנון הראשוני חשבתי על מקום קטן מהחלל הציבורי שינעים את כניסתם של המבקרים ויענה על דרישה פונקציונלית לאחסון מכתבים, משקפיים ומפתחות.

קונסולה ומראה במבואת כניסה בייצור מיוחד

תכנון ועיצוב: רויטל רודצקי

נגרות: קיאנו רהיטים

צילום: לימור הרצוג אהרוני

דירת גג ברמת-גן.

הצורך בהפרדה בין הסלון למטבח היווה לי אתגר שנפתר ע"י חיץ בדמות דלפק המשמש את הדיירים הצעירים במשפחה לארוחות יומיומיות.

דלפק אלון גושני במטבח

תכנון ועיצוב: רויטל רודצקי

נגרות: נגריית אלונים

צילום: לימור הרצוג אהרוני

דירת גג במודיעין.

חדר שרותי האורחים צר וארוך ולשם כך תיכננתי מדף עץ אלון מעובה לחסכון בשטח ולמראה אוורירי.

מדף עץ מעובה בשרותי אורחים

תכנון ועיצוב: רויטל רודצקי

נגרות: נגריית שלום

צילום: סוזי לוינסון

בית בלפיד.

בשל אהבתו האינסופית של הלקוח לעץ, נוצרו בבית פינות בהן הוצגו פרטי נוי על קוביות עץ גושני.

קוביית עץ אלון גושני

תכנון ועיצוב: רויטל רודצקי

נגרות: מי השרון

צילום:סוזי לוינסון

זה הסיפור שלי. הבית שלי. האהבה שלי.

אשמח לפגוש בסיפור שלכם...ספרו לי. מהו בית עבורכם?

שלכם,

רויטל